לאחרונה יצא לי לשמוע רשמים אישיים משמואל (קרוב משפחה)

שנסע לחו"ל לגיוס תרומות.

שתבינו, זו היתה נסיעה ראשונה שלו עם הכרות מינימלית עם תחום גיוס התרומות,

אבל מה – הכרות מקסימלית עם עולם הנפש ויחסי אנוש מעולים.

 

הוא מספר שהגיע למקום,

גישש קצת מי אומר מה,

מה סגנון האנשים,

מה השיח,

מה מקובל ומה לא..

כמו כל בנ"א נורמלי ש'נוחת' בארץ זרה ורוצה לבין מה הקודים בה.

 

הוא גילה שיש בנ"א מסוים שמצבו הכלכלי לא רע בכלל..

בעברית צחה = גביר 🙂

ובטבעיות – שבאה מתוך דקה של מחשבה

לקח לידיים קונטרס תורני שהגביר ההוא הוציא לאור,

קרא כמה שורות מפרשת השבוע האקטואלית

וכשפנה לדבר לראשונה עם אותו גביר

היה לו שיח עם מה לפתוח.

הוא שאל אותו על משהו ש'לא הבין' במה שכתב בקונטרס על פרשת השבוע

ומאד רוצה להבין את זה.

וכך התפלפלו… ושוחחו..

 

ומסתבר – – – 

שהשיח הזה הכניס תרומה ענקית שאף אחד לא חלם עליה!!

ולא רק זה,

אלא גרם לחיבור עצום של אותו גביר

עד כדי כך שגייס עוד כמה מכרים שלו שיתנו גם הם.

 

אז מה –

התורם התחבר לשאלה המסויימת בפרשת השבוע?

ממש לא!

הוא התחבר למשהו אנושי ופשוט שכל בנ"א מתחבר אליו – – –

 

יחס אישי וחיוך – זו שפה שלעולם לא נס ליחה,

שפה שחודרת עמוק לתוך הלב,

ואין בנ"א שמצליח להתנגד לה ולהשאר אטום מול פנייה אישית

שמלווה בתשומת לב וחיוך אמיתי וכנה.

 

עם דגש רבתי:

זה חייב להיות אמיתי, מתוך הלב!!

כי אם זה מעושה – מרגישים כך וזה לא עובד טוב.

 

הגביר ההוא כ"כ התרגש שמישהו חושב על מה שהוא כתב,

מישהו שואל אותו משהו שלא ממש הבין שם..

וזה הביא לחיבור פנימי כל כך חזק

שהוא נרתם לגמרי לטובת המוסד ששלח את שמואל.

 

תחשבו על הרגשות של הבנ"א שאתם הולכים לפנות אליו ולבקש תרומה:

מה ישמח אותו?

איזה משפט יעשה לו טוב על הלב?

מה אתם יכולים לומר / לשבח / להחמיא / לציין / לשתף שהוא ירגיש שהוא חשוב לכם

ושאכפת לכם ממנו?

 

דקה של חשיבה

יכולה להביא לכם

ערימה בכלל לא דקה של כסף…

 

אז דקה או לא דקה?

לשיקולכם האישי 🙂